רכבת ישראל סירבה לדרישה זו, שכן לגישתה, ההסכם שבין הצדדים קובע את כל תנאי ההתקשרות שבין הצדדים, כאשר לדוגמא, המנגנון של פיצוי בגין עבודות נוספות קבוע מפורשות בהסכם, ובשל העובדה שביבי כבישים לא עמדה במנגנון זה, היא אינה יכולה לקבל כל פיצוי מעבר לתמורה ששולמה לה.

במילים אחרות, הרכבת טענה כי ההסכם שבין הצדדים הינו הסכם "סגור", וכי יש לפסוק במחלוקת שבין הצדדים רק ע"פ הכתוב בהסכם. עוד טענה הרכבת כי גישתה אינה חסרת תום לב או בלתי הוגנת, שכן ההסכם שבין הצדדים הינו הסכם עסקי מפורט אשר נערך בין שתי חברות מסחריות בעלות ניסיון בתחומן.

ביבי כבישים טענה מנגד, כי העבודות הנוספות והנזקים שנגרמו לה בפרויקט, אינם כלולים בהסכם שבין הצדדים, ולכן בשל עקרונות תום הלב וההגינות, יש לפצותה בסכום שנדרש על ידה, דהיינו 60 מיליון ₪.

במילים אחרות, ביבי כבישים טענה כי ההסכם שבין הצדדים הינו הסכם מסגרת "פתוח", שניתן להשלמות ולפרשנות, בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקרה, ואשר עקרונות תום הלב וההגינות חלים עליו. לטענת ביבי כבישים, אין חולק כי נגרמו לה נזקים והפסדים, אשר יש לפצותה בגינם, וזאת מכוח עקרון תום הלב וההגינות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע במחלוקת לטובתה של ביבי כבישים וקבע כי על הרכבת לשלם לביבי כבישים כ – 42 מיליון ₪. כמו כן חייב בית המשפט המחוזי את הרכבת לשלם לביבי כבישים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כ- 1.6 מיליון ₪.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי יש להשלים את ההסכם בין הצדדים על ידי הטלת חובות תשלום על הרכבת מכוח עקרונות תום הלב וההגינות, שכן אחרת, תקופח ביבי כבישים.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט העליון.

גם בערעור טענה רכבת ישראל כי ההסכם שבין הצדדים הינו הסכם ברור ומפורט שלא ניתן לסטות ממנו – זאת הואיל וההסכם שבין הצדדים קבע את הדרכים לפיצוי הקבלן במקרה של עבודות נוספות, נזקים וכיוצ"ב.

ביבי כבישים שבה וטענה בערעור כי ההסכם שבין הצדדים לא התייחס לאירועים בלתי צפויים, לעבודות נוספות ולתקלות אשר התרחשו במהלך הפרוייקט ועל כן צדק בית המשפט המחוזי בפסיקתו. כמו כן טענה ביבי כבישים בערעור כי מגיעים לה כספים נוספים מרכבת ישראל, מעבר למה שנפסק לטובתה בבית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע כי ההסכם בין הצדדים הינו הסכם מפורט וברור המכיל מאות עמודים, אשר נערך על מנת לכסות את מכלול התרחישים והעבודות אשר נדרשו לפרוייקט. מדובר על כן, בהסכם "סגור" שבו קבעו הצדדים את כלל התנאים לגבי תשלום התמורה לביבי כבישים ועל כן, יש להיצמד ללשונו הכתובה של ההסכם.

עוד קבע בית המשפט העליון כי סעיפי ההסכם משקפים את האופן שבו בחרו הצדדים לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים שהיו כרוכים בביצוע הפרוייקט ועל כן אין לסטות מלשון ההסכם המפורשת.

בנוגע לעבודות נוספות קבע בית המשפט העליון כי ע"פ הוראות ההסכם, ביבי כבישים היתה חייבת לבוא בדברים עם הרכבת בזמן אמת כדי לגבש הסכמה על מחיר העבודה – דבר אשר לא נעשה על ידי ביבי כבישים, ועל כן לא ניתן להיעתר לדרישתה של ביבי כבישים בעניין זה.

כמו כן, קבע בית המשפט כי גם בנוגע ליתר טענותיה של ביבי כבישים, יש לפסוק על פי לשון ההסכם שבין הצדדים, ולא לשקול שיקולים של הגינות.

על כן, קבע בית המשפט כי לביבי כבישים מגיע מהרכבת סך של 8 מיליון ₪ ולא סך של 43 מיליון ₪ כפי שנפסק בבית המשפט המחוזי.

פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה תקדים עקרוני בדיני החוזים, שכן פסק הדין קובע כי הסכם עסקי בין שתי חברות, המכיל את כללי ההתקשרות בין הצדדים, לא יפורש על ידי בית המשפט על פי עקרונות של הגינות, תום לב וסבירות, אלא – אך ורק על פי לשון ההסכם.

פסיקה זו של בית המשפט העליון מנוגדת לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון, פסיקות שבהן בית המשפט העליון פסק על פי נסיבות העניין ומפרש את ההסכם על פי עקרונות של צדק, הגינות ותום לב – גם אם התוצאה הסופית אינה תואמת את לשון ההסכם.

פסיקתו התקדימית של בית המשפט העליון בתיק זה, מחזקת את הוודאות החוזית בהתקשרויות מסחריות – שכן פרשנות ההסכם על פי לשונו בלבד, תגרום לצדדים לדעת בדיוק היכן הם עומדים בהתקשרות זו ותמנע מצב של שינוי תנאי ההסכם על ידי בית המשפט.

• תיק 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נגד רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 20/11/19 בבית המשפט העליון.