אוהד מצידו, טען כי באחת מטיוטות החוזה הופיע עניין חלוקת הדיבידנד אולם נמחק. לטענתו של אוהד הוא לא קרא את טיוטת החוזה הסופית עליה חתמו הצדדים.
הצדדים פנו לייעוץ משפטי בשאלה האם אוהד יוכל לקבל את חלקו בדיבידנד שלא חולק בסך 6,000,000 ₪ למרות שהדבר לא מופיע בהסכם שנחתם בין הצדדים.
נקודת המוצא היא, כי שעה שההסכם מנוסח בצורה ברורה וחד-משמעית אין בטענה של חגי כי חתם על ההסכם מבלי לקרוא אותו כדי לפגוע בתוקפו המחייב. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי האחריות לקריאת מסמך משפטי ולבירור תוכנו מוטלת על מי שחותם עליו ולא על הצד האחר להתקשרות, כך שהתוצאות הנובעות מהימנעות מקריאה חלות במלואן על הצד המתרשל. החתימה מהווה גילוי חיצוני של הסכמה לתניות החוזה ומקימה זכות הסתמכות בידי הצד האחר.
כיום, על מנת שאדם יצליח להיפטר מאחריות למסמך עליו חתם בטענה של אפסות החוזה משום שלא ידע על מה הוא חותם – להבדיל מתביעה לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו – נדרשים להתקיים תנאים יוצאי דופן בקיצוניות ובנדירות שלהם. ראשית, התנהגותו של החותם צריכה להיות חפה מכל רשלנות. עליו להוכיח כי נקט אמצעי זהירות סבירים טרם החתימה. כאשר החותם הנו אדם בריא בנפשו ובגופו, היודע קרוא וכתוב ומבין את השפה בה נכתב המסמך, הוכחת העדר הרשלנות חרף ההימנעות מקריאה, הנה משימה כמעט בלתי אפשרית. כך, אפילו מקום בו ההימנעות מקריאה מוסברת באמון שניתן על ידי המתקשר באדם אחר שגרם לו לחתום על המסמך. מתן אמון מוחלט באדם המחתים, פירושו נכונות מוחלטת לקבלת שיקול דעתו של אותו אדם.
לסיכום, הוסבר לאוהד, כי אם יגיש תביעה כנגד חגי לבית המשפט, הסיכוי שתביעתו תתקבל הינו אפסי, והוא עלול להיות מחוייב בהוצאות משפט נכבדות לטובת חגי.

כותב המאמר: עו"ד איל צורף