עוד טענה החברה כי תקופת ההתיישנות לתביעה על פי חוק חופשה שנתית היא 3 שנים, ולכן יש לחשב את יתרת ימי החופשה של אופיר בגין 3 השנים האחרונות בלבד.

לטענת החברה, לאופיר מגיעים 57 ימים בגין 3 השנים האחרונות, ומיתרה זו יש להפחית את ימי החופשה שנוצלו באותן שנים, כאשר ב-3 השנים האחרונות נוצלו על ידי אופיר 57.21 ימים. על כן, ע"פ תחשיבה של החברה, לאופיר לא מגיע כל תשלום בגין פדיון ימי חופשה.

בית הדין האזורי לעבודה לא קיבל את טענת החברה וקבע כי הרישום בתלוש השכר מחייב את החברה שכן הוא נעשה על ידה, והחברה לא הציגה ראיה אשר תסביר מדוע הנתון שצויין בתלוש השכר האחרון של אופיר אינו נכון.

החברה לא השלימה עם פסיקתו של בית הדין האזורי וערערה על פסק הדין לבית הדין הארצי.

בית הדין הארצי קבע כי המעסיק חייב לציין בתלוש השכר את מספר ימי החופשה שניתנו לעובד וכן את יתרת ימי החופשה.

על כן, ההנחה היא כי מספר ימי החופשה הנקוב בתלוש השכר מבטא את עמדת המעסיק באשר ליתרת ימי החופשה של העובד.

עוד קבע בית הדין, כי באם תלושי השכר כוללים פירוט נכון של מאזן החופשה, הרי שימי החופשה הנקובים בתלושי השכר יעמדו לזכות העובד אף אם הם נובעים, כולם או חלקם, מהתקופה שקדמה למועד ההתיישנות.

בסיכומו של דבר, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעור החברה וקבע כי אופיר זכאי לפדיון ימי החופשה המופיע בתלוש השכר האחרון שלו.

המסקנה העולה מפסק דין זה, היא כי באם המעסיק לא מוחק את יתרת ימי החופשה שלא נוצלו על ידי העובד (בדרך שנקבעה בחוק ובפסיקה), וימי חופשה אלה ממשיכים להופיע בתלוש השכר, יהא העובד זכאי לפדיון ימים אלה, למרות תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חופשה שנתית. עובדה זו, עלולה ליצור חשיפה כספית משמעותית אצל מעסיקים, במיוחד בחברות עתירות עובדים ו/או בעת העסקת עובדים ותיקים.

• ערעור 11647-12-18 צומת מהנדסים-תכנון, תאום וקידום פרוייקטים בע"מ נ' אופיר קאופמן, ניתן ביום 11/11/2019 בבית הדין הארצי לעבודה.