איריס בת אור חתמה על הסכם להעברת ביתה במתנה, לשכנתה, נוי צור. חתימתה של איריס על ההסכם ומסמכיו, נעשו ללא הבנתה כי היא מעבירה את ביתה לנוי, וזאת ללא כל דרך לחזור בה מן המתנה. בין מסמכי העסקה היה גם יפוי כוח בלתי חוזר אשר משמעו כי איריס אינה יכולה לבטל את העסקה בשום זמן בעתיד.

איריס טענה כי נאמר לה על ידי משפחת צור כי באם לא תעביר להם את הדירה, משרד הבריאות ימכור את הדירה כדי לממן את שהותה בבית אבות סיעודי.

בזמן החתימה על ההסכם היתה איריס מאושפזת בבית חולים סיעודי, במצב מנטלי ירוד.

טענתה של איריס היתה להטעייה, עושק והיעדר גמירות דעת ביחס לעסקה זו. נוי טענה, מנגד, כי בין הצדדים שררו יחסים טובים, וכי איריס רצתה להעניק לבן זוגה של נוי את הדירה במתנה שכן בן זוגה של נוי היה כבן עבור איריס.

בית המשפט קבע כי החוזה בטל ומבוטל, והורה להשיב לבעלותה של איריס את הדירה, וזאת מנימוקים אלה:

איריס לא קיבלה הסבר אודות מהות יפוי הכוח הבלתי חוזר, לא הבינה את משמעותו ולכן לא הסכימה לתוכנו. מכאן, כי לא הסכימה לותר על זכותה לבטל את ההסכם באמצעות יפוי כוח זה.

איריס לא גמרה בדעתה להעביר את הדירה לנוי, ללא תמורה, ולא קיבלה החלטה סופית ומחייבת בעניין. זאת, הואיל והמצב העובדתי והמשפטי האמיתי, לא נפרש בפניה ולא גולה לה על ידי הצד השני ו/או עורך הדין שטיפל בעסקה וייצג גם אותה.

לזכות איריס עומדות עילות ביטול חוזה של הטעייה ועושק – אך הואיל ונקבע כי ממילא לא היה בין הצדדים חוזה (בהיעדר גמירות דעת אין חוזה מחייב), אין צורך לדון בעילות אלה בהרחבה.

 

 

*המרצת פתיחה 41901-11-15 בת אור נגד צור, ביהמ"ש המחוזי בנצרת, ניתן ביום 29/11/16 על ידי סגן הנשיא בנימין ארבל.