מדינת ישראל טענה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעסיק ועל כן יש לדחות את התביעה. עוד טענה המדינה כי רו"ח רבין הינו בעל השכלה רלוונטית לעניין ומבין היטב את השלכות ההסכם עליו חתם ועל כן לא ניתן לקבוע בדיעבד כי היו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים. עוד טענה המדינה כי לו היה רו"ח רבין מקבל שכר כעובד שכיר, היה שכרו נמוך יותר מהתשלום אותו קיבל כעצמאי, ועל כן, גם אם יוכר כעובד, ממילא אין לפסוק לו פיצוי כלשהו.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי בהתאם למכלול הראיות שהוצגו בפניו, יש לקבוע כי רו"ח רבין היה עובד של המדינה ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעסיק. בית הדין האזורי קבע כי בתחילת ההתקשרות לא ניתנה לרו"ח רבין האפשרות לבחור בין התקשרות כקבלן לבין התקשרות כעובד. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי למרות שבסיום ההתקשרות שבין הצדדים ניתנה לרו"ח רבין האפשרות להיקלט כעובד מדינה והוא סירב – הדבר אינו מהווה חוסר תום לב מצידו של רו"ח רבין.

ואולם, למרות שנקבע כי רו"ח רבין היה עובד של המדינה, לא נפסק לרו"ח רבין פיצוי כלשהו. הסיבה לכך היא כי בית הדין ביצע השוואה בין התשלום ששולם לרו"ח רבין, אשר עמד על כ -25,000 ₪ בחודש, לבין שכר של עובדת שכירה בתפקיד דומה, אשר השתכרה 15,779 ₪ לחודש.

בהתאם לכך, קבע בית הדין כי הפער בין שני הסכומים, כיסה את מלוא זכויותיו הסוציאליות של רו"ח רבין ועל כן אין לפסוק לו סכום כלשהו.

לכן, תוצאתו הסופית של פסק הדין היתה כי למרות שנקבע כי בין הצדדים חלו יחסי עובד-מעסיק, הרי שהתביעה הכספית של רו"ח רבין נדחתה במלואה ולא נפסק לו פיצוי כלשהו.

רו"ח רבין לא השלים עם פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

ערעורו של רו"ח רבין אוחד עם שני ערעורים נוספים שכולם דנו בסוגיית ה"פרילאנס" והשאלה האם התקיימו בין הפרילאנס ובין המזמין יחסי עובד-מעסיק.

לאור היותה של הסוגיה סוגיה עקרונית ביותר ולאור הצורך בפסיקה אחידה וברורה בנושא זה, קיים בית הדין הארצי לעבודה דיון בשלושת הערעורים המאוחדים, בהרכב של 7 שופטים ו – 2 נציגי ציבור. בפסק הדין ביקש בית הדין לקבוע עקרונות מנחים ברורים לטיפול בסוגיה מורכבת זו, אשר מעסיקה רבות את כל בתי הדין לעבודה בשנים האחרונות.

את עיקר פסק הדין של בית הדין הארצי, אשר משתרע על פני 190 (!) עמודים, כתבה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה. בהתאם לפסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה, להלן בתמצית, הבדיקות שיש לבצע כאשר מוגשת תביעה להכרה ביחסי עובד-מעסיק בין מזמין לקבלן חיצוני:

ראשית, יש לבדוק האם התקיימו בין הצדדים המבחנים המקובלים לקביעת יחסי עובד-מעסיק. המבחן העיקרי בעניין זה הוא מבחן ההשתלבות, שבו בוחנים האם הקבלן או נותן השירות השתלב באירגון/בחברה/בעסק של המזמין; כמו כן בוחנים האם לנותן השירות היה עסק אמיתי משל עצמו. יש לציין כי ישנם מבחני עזר רבים נוספים, ומכלול המבחנים ויישומם, נתון לשיקול דעתו של בית הדין.

כב' השופטת וירט-ליבנה קובעת כי ככל שהמעסיק יוכיח כי נותן השירות פעל בחוסר תום לב (לדוגמא – סירב להצעות להיקלט כשכיר אצל המעסיק) – כך יינתן משקל רב יותר להסכמות הצדדים אשר קבעו כי נותן השירות הינו קבלן עצמאי ולא עובד.

לאחר בדיקה זו, קובעת כב' השופטת וירט-ליבנה כי יש לבדוק האם מגיע לעובד פיצוי ממוני, קרי פיצוי על זכויות סוציאליות כעובד, מכוח חוקי העבודה בישראל. בדיקה זו נעשית על ידי השוואה בין השכר שהיה מגיע לפרילאנס לו היה שכיר, לעומת השכר ששולם לו בפועל. נטל זה מוטל על המעסיק. כלומר, על המעסיק להביא ראיות ולהוכיח מה היה השכר של עובד שכיר בתפקיד מקביל לפרילאנס, או להוכיח את השכר כעובד שכיר בדרכים אחרות. אם המעסיק לא עמד בנטל זה – זכויותיו של הפרילאנס שהוכר כעובד, תחושבנה על פי התמורה שקיבל הפרילאנס כעצמאי.

את הפער או ההפרש בין התמורה שקיבל הפרילאנס כעצמאי לבין השכר שהיה אמור לקבל כעובד שכיר – יש לקזז מהסכום המגיע לפרילאנס מהמעסיק. מנגד, המעסיק לא יהא זכאי להשבת ה"עודף" ששולם לפרילאנס, אם היה כזה.

החידוש המהותי בפסק הדין של כב' השופטת וירט-ליבנה הוא הקביעה כי לאחר הבדיקה ה"ממונית", קרי בדיקת התמורה ששולמה לפרילאנס לעומת השכר שהיה מגיע לו כעובד, תבוצע בדיקה נוספת אשר עלולה לחייב את המעסיק בסכומים ניכרים – הבדיקה ה"לא ממונית". מדובר בפיצוי שאינו מתבסס על חישוב כספי אלא עיקרו "עוגמת נפש", "הפסד קידום בעבודה", "חוסר תום לב" ורכיבים מסוג זה. כב' השופטת וירט-ליבנה קבעה כי הנטל לשכנע את בית הדין כי אין להטיל פיצוי זה על המעסיק – מוטל על המעסיק!

מדובר בקביעה מהפכנית אשר מרעה את מצבם של המעסיקים – שכן כעת הכלל יהיה כי יש לחייב את המעסיק לשלם לפרילאנס אשר הוכר כעובד, את זכויותיו כעובד וכן פיצוי לא ממוני, כאשר עד כה לא היתה חובה כזו בפסיקה לגבי פסיקת פיצוי לא ממוני.

לגבי גובה הפיצוי, הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין, כאשר בית הדין יתחשב במידת חוסר תום הלב מצד המעסיק או העובד, מי הכתיב את מודל ההתקשרות בין הצדדים, גובה התמורה ששולמה לעובד, האם הוצע לעובד להיקלט כשכיר אצל המעסיק, ועוד.

בחזרה לערעורו של רו"ח דן רבין נגד מדינת ישראל – משרד המשפטים:

בית הדין הארצי קבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעסיק. משכך, יש לבחון את התמורה שקיבל רו"ח רבין כנותן שירותים חיצוני, לעומת התמורה כעובד שכיר. בית הדין קבע כי רואת חשבון אחרת שהועסקה במחלקה של רו"ח רבין כשכירה, השתכרה 15,779 ₪ לעומת רו"ח רבין אשר השתכר 24,861 ₪ בתוספת מע"מ. על כן, קבע בית הדין הארצי כי ההפרש הנ"ל מכסה את כל זכויותיו של רו"ח רבין כעובד.

כעת, ובהתאם לקביעה החדשה של כב' השופטת וירט-ליבנה, פנה בית הדין לקבוע את הפיצוי ה"לא ממוני" לרו"ח רבין.

במילים אחרות – למרות שנקבע כי רו"ח רבין קיבל את כל זכויותיו כעובד לרבות כל הזכויות הסוציאליות השונות  - בית הדין הארצי עדיין בודק מהו גובה הפיצוי הנוסף המגיע לרו"ח רבין מהמעסיק. בית הדין קבע כי מלכתחילה לא היה ספק כי מדובר בעובד; המעסיק קרי מדינת ישראל, הכתיבה את צורת ההתקשרות בין הצדדים; רו"ח רבין הפסיד זכויות של עובד מדינה; רו"ח רבין לא היה יכול להשתתף במכרזים פנימיים; ועוד.

לאור כל זאת, פסק בית הדין הארצי לטובת רו"ח רבין סכום של 120,000 ₪.

כמו כן פסק בית הדין הארצי כי על המדינה לשלם לרו"ח רבין הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ לגבי שתי הערכאות (בית הדין האזורי ובית הדין הארצי).

לסיכום, בית הדין הארצי קובע כי על אף העובדה כי רו"ח רבין לא קופח מבחינה כלכלית "יבשה" בהשוואה שבין נותן שירותים לבין עובד – עדיין מגיע לו פיצוי בסכום משמעותי ביותר. כאמור, פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה מיטיבה עם נותני השירותים, הפרילאנסים, ומקשה על המעסיקים.

לאור זאת, אנו ממליצים בחום לכל לקוחותינו, להיערך בהתאם, בכל הקשור להתקשרויות עם נותני שירותים, ולקבל ייעוץ מתאים מבעוד מועד, על מנת להימנע מתשלום פיצויים גבוהים, כפי שנעשה בפסק הדין הנ"ל.

·         ערעור 7338-10-17, דן רבין נגד מדינת ישראל – משרד המשפטים, ניתן ביום 7/4/21 בבית הדין הארצי בירושלים.