המחלוקת שבין הצדדים הגיעה לפתחו של בית הדין לעבודה, אשר קבע כי הואיל ופנחס פוטר וניתן לו מכתב פיטורים, הרי שעל פי חוק פיצויי פיטורים, היה על המעסיק לשלם לפנחס פיצויי פיטורים וזאת ללא קשר לגיל התובע.

כעת עבר בית הדין לדון בשאלה האם היה על מעסיקו של פנחס להפריש לו לפנסיה, על אף שפנחס עבר את גיל הפרישה? בצו ההרחבה בעניין פנסיה חובה, נקבע כי הצו יחול על כל עובד, למעט מי שפרש מעבודתו בגיל פנסיה חובה ומקבל קצבה (קצבאות וגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי אינם נחשבים קצבה לעניין זה).

מעסיקו של פנחס טען כי לפנחס יש הכנסות מהשכרת רשיון ניהול המוסך שבידו, ועל כן, הדבר מהווה קצבה אשר שוללת את זכותו של פנחס להפרשות לפנסיה. כמו כן טען המעסיק, כי פנחס קיבל תמריץ ממשרד העבודה.

בית הדין קבע, כי לא הוכח כי פנחס מקבל קצבה. קצבה אינה שכר אלא סכום שמתקבל באופן קבוע וחודשי מהמדינה או מקרן פנסיה או מביטוח מנהלים. הכנסות מהשכרת הרשיון או תמריץ כזה או אחר, אינם מהווים קצבה, ואינם שוללים את זכותו של עובד להפרשות לפנסיה.

בנוסף, קבע בית הדין, כי פנחס לא היה אמור לפנות למעסיק ולבקש שיפריש לו לפנסיה, אלא זו חובתו של המעסיק. על כן, קבע בית הדין כי פנחס זכאי לקבל מהמעסיק את הסכומים שהיה על המעסיק להפריש לפנחס לפנסיה, לגבי כל תקופת עבודתו של פנחס (למעט לתקופת העבודה אשר חל עליה חוק ההתיישנות).

• תיק 10553-10-16, פנחס מזרחי נגד אייל בלחסן, ניתן ביום 17/2/19 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.