החברה טענה כי אין לפסוק ליעקב סכום כלשהו בגין שעות נוספות. ראשית טענה החברה, כי יעקב עבד בתפקיד הנהלה או בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, ועל כן חוק שעות עבודה ומנוחה, אינו חל עליו. בית הדין קבע כי למרות שיעקב היה מנהל המחסן, תפקיד הדורש אמון ללא ספק, הרי שאין לראות בתפקיד זה תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, יותר מאשר חובת האמון הרגילה שחב כל עובד כלפי מעסיקו. בית הדין קבע כי לא הוכח כי התובע היה חלק מהשדרה הניהולית בחברה, באופן שהוקנתה לו הסמכות לחייב את החברה או להשפיע על דרך התנהלותה המסחרית.

על כן, פנה בית הדין לבדוק האם הוכח כי יעקב עבד שעות נוספות מבלי שקיבל עליהן תמורה. תיקון 24 לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958, אשר חל מחודש פברואר 2009, קבע כי אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה אזי, חובת ההוכחה ביחס לשעות נוספות, תחול על המעסיק, ולא על העובד.

כאשר העובד הביא בפני בית הדין גרסה עובדתית והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שנטל השכנוע ביחס לשעות נוספות – עובר למעסיק.

במקרה שלפנינו, קבע בית הדין כי לא היה בחברה שעון נוכחות, וכי דוחות הנוכחות שהוצגו נרשמו בהסתמך על דיווח בעל פה של כל אחד מהעובדים, ביחס להגעתו של כל עובד לעבודתו בחברה, אך לא ביחס לשעות העבודה שלו.

בית הדין קבע כי הוכח לו כי יעקב עבד שעה אחת נוספת בכל יום, על כן, בית הדין קבע כי ביחס ל – 7 השנים האחרונות להעסקתו, זכאי יעקב לסך של 132,685 ₪.

פסק דין זה ממחיש את הסיכון לו חשופים מעסיקים בכל הקשור לשעות נוספות. בכל הקשור לאמצעים לצמצום החשיפה, אנו ממליצים להתייעץ עם עורכי הדין ממשרדנו.

• תיק 24629-03-15, יעקב בן אריה נגד מאגר מחסנים לוגיסטיים בע"מ, ניתן ביום 13/3/2019 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.