העובדת הגישה תביעה כנגד המעסיקה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וטענה כי המעסיקה היתה צריכה לבקש היתר לפיטוריה מהממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה.

בית הדין האזורי לעבודה דחה את טענותיה של העובדת, והעובדת הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

בין הדין הארצי דן בשאלה זו: האם מעסיק אשר מבקש לפטר עובדת בהריון, ואשר משלם לעובדת את מלוא שכרה וזכויותיה בכל התקופה המוגנת, רשאי לפטור את עצמו מהגשת בקשה להיתר לפיטורי העובדת?

לכאורה – לא נגרם לעובדת נזק ממוני כלשהו, שכן כל זכויותיה שולמו לה כאילו עבדה בחברה, וזאת למשך כל התקופה בה החוק אינו מאפשר לפטר עובדת בהריון / לאחר לידה.

בית הדין הארצי קבע כי מעסיק אינו יכול לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המוסמך לכך על פי החוק, ובהתאם לכך, פעולת המעסיקה במקרה זה, היתה פסולה. בית הדין מציין כי תכליתו של חוק עבודת נשים היא להגן על הזכות לעבוד להבדיל מפדיון הזכות בכסף.

בית הדין הארצי קבע כי בעניין שלפנינו החברה שילמה לעובדת את כל זכויותיה במשך ההריון ובתקופה המוגנת, ולכן לא נגרם לעובדת נזק ממוני כלשהו. עם זאת, בית הדין קבע כי יש לחייב את החברה בפיצוי בגין נזק לא ממוני בשל הפרת חוק עבודת נשים. הפיצוי אשר נקבע לטובת העובדת במקרה זה, עמד על סך 70,000 ₪.

• תיק 44776-05-16, נאוה סירטו נגד הפניקס ואחרים, ניתן ביום 19/2/18 בבית הדין הארצי לעבודה.